כשאדמה רעדה

1995 האדמה באילת רעדה 7.3 בסולם ריכטר

6:30 בבוקר תנודות האדמה העירו אותי משנתי

הייתי אז בשנות העשרים המוקדמות

כשראיתי את אמא מתנדנדת מצד לצד

בפינת הקפה הקבועה שלה

אוחזת בידה את אותו הספל

ששתתה בו שנים על שנים על שנים

קפה שחור בצבע חום בהיר

מה זה, מה קורה כאן???

שאלתי אותה בבהלה והצצתי בחלון

אלה היו ימים שמחלונות הבית נשקף ים ובתי מלון

הרבה לפני הבניינים שנבנו והסתירו לנו את הנשמה

המראה היה מטורף, בתי המלון נדו מצד אל צד

כעלים נידפים ברוח

בואי! צעקתי לעברה

כששמיכת הפוך שלי עוטפת את גופי

ואני מרימה אותה גבוה מעל הראש

מפנה מקום לאמא

מה את עושה? היא צוחקת

"תחזרי... תחזרי לישון...

זה, בטח לא יעזור לך"

ככה גדלתי, שום דבר בעיניה של אימי

לא היה דרמתי או קיצון, ההיגיון היה המנגנון הראשון

שהופעל אצלה מאז ולתמיד

כך גם אצלי, רוב חיי

2023 השעה 6:30 בבוקר

אני עם הקפה השחור החזק שלי, יושבת בפינה הקבועה

קולות האזעקה מפלחים את גופי הנינוח

אני רצה לממ"ד, מסתבר שלא ממש ממ"ד

רק עכשיו שמתי לב שהדלת שלו בכלל מעץ

מבינה שהגנה מלאה אין לי

מתנחמת ב75% שיש

ליתר "ביטחון" עוטפת את גופי וראשי בשמיכת הפוך

אם יהיו רסיסים שיפגעו בשמיכה ולא בי

"זה, בטח לא יעזור לך" אני נזכרת במילותיה של אימי

ובכל זאת נשארת עטופה.

6:30 בבוקר מדליקה את הטלוויזיה מנסה להבין

את קולות האזעקה

כבר יותר משלוש שנים שלא הדלקתי אותה

על שום ערוץ שיש בו חדשות או פוליטיקאים

מהיום שהבנתי שאני מורעלת ומסוממת מסמי שקר ותועבה

של פוליטיקאים עמוסי סיסמאות של עם מסומם שאיבד את זה

חמישה ימים שלא כיביתי אותה את הטלוויזיה

הלומת מסך אנוכי, נרקומנית של זוועות, מזפזפת מערוץ לערוץ

הנייד קבוע על ערוץ 12 לייב לכל מקרה שאסטה לרגע מהמסך

שאקום חלילה להשתין או להתקלח ואהיה בחוסר ידיעה

כל שנייה בלי מסך יוצרת אצלי חוסר ביטחון,

חוסר שליטה, חוסר איזון,

חוסר אונים

מודעת לחרקירי של המוח ולא מצליחה להיגמל

חלולה מכל המראות של המחוללים

חלולה מכל המחוללים שהביאו אותנו עד הלום

ריקה.

אתמול בבוקר כיביתי אותה, כשהגוף שלי התחיל לאותת שהגזמתי

אני לא אישה של חרדות, אבל הבנתי שאני חרדה

כשהכפית נפלה על הריצפה קפצתי, כשהשכנה מהקומה למטה

סגרה את הדלת בחוזקה רצתי לשבעים וחמישה אחוז ממ"ד שלי

הלסת, היד, הלב הכל כאב

נסעתי לבית המרקחת לחפש משהו שירגיע

שאדע שאני לא לפני התקף לב

"מה יש לך טבעי להורדת הלחץ" שאלתי את הרוקח

"הנה קחי את זה, זה עוזר, אני ממליץ על זה לכולם כבר כמה ימים

זה הדבר היחיד שמכרתי בימים האחרונים"

וחשבתי על המדינה מוכת ההלם

על מציאות שהפכה אותנו ביום אחד לשותפי גורל

על גם אם לא נפגענו במלחמה הארורה הזאת

על כמה בעצם כולנו פגועים

חשבתי על אמא שהייתה חוזרת ואומרת לי

בכל פעם שניסיתי טיפל'ה להשוויץ

"אל יתהלל חוגר כמפתח"

וכמה כל הדבר הזה יכול היה להיות אחרת

אם רק היינו פחות יהירים

אז נסעתי אליו אל האיש שלי

לנסות לתפוס קצת שפיות

האיש שהקפיץ לי משהו בלב מהשנייה הראשונה

בזכות חיוכו המשכר

אבל הוא לא חייך, אף אחד כבר לא מחייך

כולם שפופים, כל אחד מכיר מישהו

כל רגע שם ועוד שם ועוד שם

והלב שלי

נשבר ונשבר ונשבר

אבל מי אני בכלל

מי אני לעומת האמא

האמא שרוצה לירות לעצמה כדור בראש

מתסכול, מחוסר אונים

כי הכריחו אותה להיות לביאה בעל כורחה

מי אני לעומת רחל, לעומת הבעל של רחל לעומת הבן הגיבור של רחל

מי אני לעומת האמא האמא

שמחפשת את בנה או ביתה או את שניהם ברשימות

ולא מוצאת

לא יודעת מה עדיף לה למצוא

בן מת או חטוף

מי אני לעומת האמא האמא

האמא שהילד שלה שואל אותה

הם לא יהרגו אותנו נכון?!

"זה מה שהם אומרים" היא עונה בכנות פשוטה

מנסה להעביר אופטימיות קטנה בגיהינום

אף אחד לא לימד אותה איך עונים על שאלה שכזאת

מי אני

לעומת התינוק בין השמונה חודשים שחייו תלויים באדם

שחונך להיות שאהיד

לעומת הילדים עם השיער הכתום עטופים בידיה

של אימם אחוזת האימה

של האב שמביט במחזה דרך מסך הטלוויזיה

מי אני

מול האב של הבת החטופה

שכל תפילותיו הן שרק לא יאנסו לו את הילדה

מי אני

לעומת אלמוג בוקר ותמיר סטיימן

העומדים תחת אש ומדווחים לנו בקור רוח

בזמן שהטלפון שלהם מתפוצץ מהודעות על מוות

של קרובים אישיים שלהם

לא אחד לא שניים לא שלושה

המונים.

מי אני לעומת כל ההורים שעברו מתקווה

לייאוש.

והבוקר התעוררתי

וברשתות כבר מתחילות ההאשמות

ובא לי לצרוח

די, בבקשה די

הרי כבר היינו בסבב הזה

אבל מי אני שאשפוט

כי מי אני

ומי אני

בכלל.

אין היגיון ואין תובנות

ואין

אין אוויר

רק תפילות.