קוראים לי מוחמד

כל הפחדים כולם, התנקזו לרגע אחד.

קוראים לי מוחמד.

אני לא רוצה לצאת למסיבה, תצא לבד

אמרתי לאיש שאני אוהבת

"בואי. אל תתכנסי בעצב, הרי את יודעת

שהריקוד עוזר לך לפרוק, זו גם מסיבה מסוג אחר,

אל תוותרי לעצמך".

הריקוד עוזר לי לפרוק.

יום לאחר השלושים של אבא

יצאתי לרקוד, לא סיפרתי לאיש, אף אחד לא יכול היה להבין.

לא בכיתי שם במסיבה ההיא על חוף הים

הקשבתי לגלים שתמיד מצילים אותי, הרגשתי את הרוח על הלחיים

על הצוואר על הכתפיים

הודיתי על כל הכוכבים הבולטים שבשמיים

על הירח הענק.

בערב ההוא כשעיני נשואות למעלה עשיתי חוזה עם עצמי

את חיה.

כל יום חיה

יום יום את חיה

כאילו זה יומך האחרון.

אני אבוא למסיבה, אמרתי לאיש שלי

בתנאי אחד, שאם אני רוצה ללכת מוקדם

אתה לא מפסיק לרקוד, אני לוקחת מונית.

וכך מצאתי עצמי במועדון תל אביבי

באולם גדול בו פזורים מזרונים על הרצפה

כשעליהם יושבים עשרות צעירי נובה,

ילדים יפים שבאו לפרוק, המוזיקה הייתה שמיימית

על הבמה דיג'יי כשלצידו שתי נשים שמציירות.

הוקל לי, אין פה טרוף, אף אחד לא קופץ גבוה

כולם נעים בדממה, עוצמים עיניים

מרפים את הגוף, הידיים מונפות למעלה

בצורות מתעגלות, אני מביטה בהם

כל אחד יכול היה להיות

ההוא מהסרטונים

ככל שעבר הזמן המוזיקה גברה

המזרונים נאספו, התאורה עלתה

עשן סמיך וצבעוני התפזר במרחב

על הבמה הציור של ילדת החופש כבר מוכן

עיניה מביטות בי, חודרות לגופי מפלחות לי את הנשמה

אני לא מצליחה לזוז

בשלב הזה נחנקתי. אני רוצה הביתה

אני מחפשת את האיש שלי, מפלסת דרך בין עשרות ילדי החופש

הנה הוא, לא קשה לפספס, הריקוד שלו אחר

עיניו עצומות, הוא רוקד אחרת

הוא פורק

אני מתרחקת, מניחה לו להיות ברגע, מי אני שאעצור לו את הפורקן.

נשענת על הקיר וחושבת,

כבר אמצע הלילה, מה אם אעלה

על מונית עם נהג ערבי?

התביישתי בעצמי

זאת לא מחשבה שהייתה עולה לי לראש

בשישי של אוקטובר

אבל לא יכולתי להימנע מהפחד

הוא היה שם, נוכח ובגדול.

אני רוצה הביתה אבל אני מפחדת לעלות על מונית

עם נהג ערבי. אני אומרת לאיש שלי

"אז נעלה ביחד" אמר, כמובן שסירבתי בעקשנות האופיינית לי

"אז בואי, אצא איתך, אין לך מה לדאוג.

בכניסה למועדון חיכתה מונית מהסוג של הביוקר,

אני פותחת את הדלת של המושב האחורי מבלי להסתכל ומתיישבת

"על החיים ועל המוות"

אני מביטה בו באיש שלי

פותח את הדלת הקדמית מביט בנהג ומחייך

"ערב טוב לך גבר, איך קוראים לך?"

3 שניות שנראו נצח

"קוראים לי מוחמד".

כל הפחדים כולם התנקזו למקום אחד.

הלב שלי פעם בחוזקה.

"מוחמד אכפת לך שאצלם את לוחית הרישוי שלך?" הוא שואל

"אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה"

עונה לו מוחמד.

"איזה גנוב האיש הזה" אני מצחקקת עם מוחמד

חושבת על זה, שאני זאת שצריכה להישאר אתו בזמן הנסיעה

ויש מצב שהצילום של התוויות רישוי ירגיז אותו.

"הוא דואג לי כאילו אני ילדה" אני ממשיכה להגן על חיי,

במוחי כבר מדמיינת איך אני אתו בדרך הביתה

והוא משנה את נתיב הנסיעה.

"גבר הכל טוב? הוא שואל את מוחמד ומחייך

ואת, בטוב? הוא מסתכל אליי עמוק בעיניים.

"בטח בטוב, אני עונה ומה בכלל אתה עושה

אני צוחקת ומפילה הכל עליו

כאילו אין לי מושג למה הוא בכוננות על

"הוא עוד יחשוב שאתה מצלם את המספר רישוי כי הוא ערבי"

אני צוחקת, מנסה להקליל את המתח, להבהיר את כל העניין

"גבר", הוא אומר ומסתכל על מוחמד,

"הייתי מצלם גם אם היה נהג יהודי, אין קשר אלייך, אחלה?"

הכל טוב עונה מוחמד

הכל טוב.

אני מצטערת אני אומרת למוחמד, אחרי נסיעה של שתי דקות

הוא דואג לי

זה לא קשור אלייך, מוחמד מהנהן.

מבאס הקטע הזה אה?! אני ממשיכה.

"התרגלתי, אני מוחמד".

מה זה אומר אני מוחמד? אני שואלת אותו

וברגעים הללו משהו בי נרגע

החמלה מתחילה לבצבץ.

"אתם שומעים מוחמד ומשתנים

הרי אם היית עכשיו מזמינה מונית בגט טקסי והיה עולה לך השם מוחמד

מה היית עושה? מבטלת לא?! "

לא, לא בטוח עניתי

שיקרתי

אז כולם מבטלים, 90 אחוז מההזמנות שלי מתבטלות מתחילת המלחמה

כאילו המלחמה לא שלי, כאילו אני לא חלק מכאן, כאילו בן דוד שלי לא מת

לפני שבוע כשהגן על המדינה, אני קודם כל מוחמד.

בשלב הזה כבר התכנסתי בבושה שלי

אל המקום אליו הובלתי, במקום ממנו אני מתקשה

להבדיל, עלה בי כעס, בליבי קיללתי את כולם כולל כולם

על שהביאוני עד הלום.

אתה יכול להבין את זה אני שואלת אותו?

"בטח שאני מבין כל הנהגים הערבים מבינים את זה,

אבל איך זה עוזר לי להביא כסף הביתה, יש לי אישה ושלוש בנות

אני לא כועס, גם כבר פחות נעלב, אני מקלל את האנשים

שהביאו אותנו למצב הזה וממשיך

מה אני יכול לעשות?

מוחמד תודה. ושוב סליחה, אני סוגרת את דלת המונית

ובוכה לא מצליחה לעצור את הדמעות,

דומעת עליי, מתגעגעת להיא שהייתי, על מוחמד, על שני היפה, על כל התנועות העגולות

של ילדי הנובה, על האיש שלי שפורק את עוולות היום על הרחבה

על המדינה שלי שהתפרקה לרסיסים

אני נכנסת הביתה מדליקה נרות נשכבת על הספה

פותחת את הספוטיפיי על עברי שקט רנדומלי

ועידן שר לי...

את כל מה שייחלתי לו ברגע הזה

"יום אחד זה יקרה

בלי שנבין משהו ישתנה

משהו יגע בנו משהו יירגע בנו

ולא יהיה ממה לחשוש

וזה יבוא

כמו שהטבע רגיל

להיות שלם עם עצמו

וזה יבוא

לא הכל יטלטל אותנו

לא הכל יכה

ומה שייפתח לנו

מחכה"

אז אני מחכה.