צבוטותי וקוטותי הלכו לים

צבוטותי וקוטותי הלכו לים

קוטותי טבע. מי נשאר? יופי.

התוצאה הייתה ידועה. זה לא מנע ממני ולו לרגע, לעמוד עם המטר ושייבה שלי

מול כל אדם בעולם

לצבוט אותו בחוזקה ולהתחיל לרוץ.

היה לי יתרון, הייתי ילדה רזה רזה שרצה מהר מהר.

כן, התוצאה הייתה ברורה, בסוף יתפסו אותי ואקבל אגרוף

או צביטה שתשאיר לי סימן כחול ובכל זאת זה היה חזק ממני.

זה הצחיק אותי. נו, ילדה שכזאת.

ליל הסדר, היה אחד האירועים היותר מפוארים שהיו לפנימייה להציע,

חודשיים לפני הסדר היו מתחילות החזרות.

מידי יום היינו מתרכזים כל הילדים שנבחרו להוביל את הסדר,

באולם התרבות ומשננים את ההגדה.

יואל לא סלח למי שלא האמין למילים או הבין אותם, או לרגע זלזל בהם.

קיבלתי עונש לא פעם, לכתוב את פרק בראשית

או כל פרק מהתנ"ך שעלה לו באותו הרגע לראש,

עם ניקוד.

"אלה שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו", יואל היה שר בטון נמוך וחזק

עם הריש המתגלגלת והע' של התימנים,

עוצר, נושם ואז מרים את האצבע

כמו מנצח במקהלה וממשיך

"והקדוש בררררוך, הוא. מצילינו מידם

תמשכי את הריש. ברור"?

הייתי ילדה שובבה, לא מופרעת, בלגניסטית, אבל בחזרות התנהגתי יפה,

ידעתי שאם אתנהג ממש יפה יואל יתן לי סולואים שווים,

וכך כמעט מידי שנה, נבחרתי שוב ושוב.

ערב החג, בשער חיכיתי לאבא, הוא הבטיח שיבוא ויחד ניסע לעיר הקרובה

לקנות לי חולצה כמו שיואל אמר, "לבנה וחגיגית שתכבד את הערב".

זו הייתה תקופה בלי טלפונים, כך שלא יכולתי להתקשר ולשאול אותו

אבא איפה אתה? (למזלו ושמחתו)

אבא איחר. כעסתי, חשבתי שכבר לא תבוא אמרתי לו.

"איך אני לא אבוא? הבטחתי לך".

אבל אתה לא תמיד מקיים

"אני לא תמיד מקיים"??

טוב נו, אני סולחת לך, אבל תקנה לי גם ג'ינסים משופשפים.

"טוב".

וגם גלידה.

"וגם גלידה".

בערב, חדר האוכל לבש חג, כך גם 400 הילדים שישבו סביב שולחנות ארוכים

עם מפות לבנות, הייתי יפה, ככה הרגשתי בחולצה הלבנה עם הטלאים

ועם הג'ינס הצמודים בצבע טורקיז (בבאבא סאלי שזה משתלב)

יואל הסתכל עליי בחיוך והנהן עם הראש.

תורי. חייכתי אליו את החיוך של אתה יכול לסמוך עליי,

פתחתי את הפה גדול גדול ושאגתי

"אלה שבכל דור ודור, עומדים עלינו לכלותינו,

מבט אחרון ליואל שנראה ממש מרוצה

עצירה, נשימה...והקדוש בררררוך, הוא. מצילינו מידם".

עכשיו גם אני הייתי מרוצה.

והבוקר כשהתעוררתי בשעה של אנשים מוזרים, חשבתי על הפסח הזה

ועל שולחנות החג המפולגים, ועל האלוהים שצריך להציל אותנו קודם כל מידינו, לפני כל דבר אחר

וחשבתי על הילדה שהייתי מהצבוטותי וקוטותי, איך למרות שידעתי שאף אחד לא יוותר לי

ואיך למרות שידעתי שאחטוף כפליים, בכל זאת המשכתי.

כמונו, כמו העם הזה, הרי ברור לכולנו, מה תהיה התוצאה ולאן כל הפילוג הזה מוביל

ברור לכולנו שבסוף כולנו נחטוף אגרוף

או צביטה שתשאיר לנו סימן כחול עמוק בנשמה

ובכל זאת

אנחנו ממשיכים להכות בכל הכוח,

פעם זה הצחיק אותי.

עכשיו כבר לא.

לחיי העם הזה

ואוף. כמה עצוב שהוא כזה.