נפגעת טרור צד ג'.

אני רדופה.

אני, שהשם ג'אדאית נדבק אלי מהיום שאני זוכרת את עצמי.

הפכתי חלושס.

השבוע חזרנו מאילת, אני והוא. כמעט חודשיים שלא התראנו

ארז את עצמו ונסע לנשום באיזה חור בטיזינאבי, התנדנד על ערסלים,

החזיר לעצמו שפיות, כתב.

אף פעם לא שאלתי אותו מתי ולאן אנחנו נוסעים, לא יודעת למה או איך זה קרה,

אבל מהיום שהכרתי אותו אי שם לפני ארבע שנים, סמכתי עליו בעיניים עצומות.

"שנצא לשטח?", כן בטח. ככה פשוט זה היה, בלי לאן, או לכמה זמן, או האם לקחת משהו לאכול ולשתות,

תמיד היה הכל, ערכת קפה, כריכים שהכין לדרך, שוקולד או משהו מתוק כי מבחינתי

שלא יהיה אוויר בגלגלים

אבל שיהיה לי מתוק אחרי מלוח, שני מעילים שלו

אחד בשבילי אחד בשבילו.

אוהל, מזרון זוגי, בקיצור לכל מקרה שלא יהיה, הוא מוכן. (כפרה עליו)

מאז תחילת המלחמה, לא יצאנו לשטח, בצפון חיזבאללה, בדרום נוחבות טילים,

במרכז כטבמים בקיצור הבנתם, הכל כלול.

בשבוע שעבר אחרי כמה ימים באילת החלטנו לחזור דרך השטח,

אחרי בערך שעה מאילת חתך שמאלה... לכיוון ההרים.

בשנייה שאותת שמאלה הלב שלי התחיל לדפוק חזק... ומואץ.

אפי שחררי הכל טוב אני אומרת לעצמי, זה רק הדמיון שלך, רק הדמיון...

"תרגיעי את עצמך כמה שאת רוצה י'חביבתי, אבל אלה הם בדיוק השטחים הפתוחים שלא מעניינים אף אחד,

גם אם יישלח לכאן טיל אף אחד לא ייירט אותו" לועגת לי האמיגדלה שלי.

אני מסתכלת עליו אחוזת אימה לראות אם מרגיש כמוני,

מה אני אגיד לכם... כמה ענוג הוא כמה ענוג... מיקיאגי בשיאו,

כולו מחוייך נפעם מהחומים

ובא לי לתת לו אגרוף להחזיר אותו למציאות

(אולי את לא במציאות אני עונה לעצמי, מתחרטת על האלימות כלפיו)

"מה את מסתכלת עליו צורחת עליי האמיגדלה, תהיי בהיכון, את לא רואה שאין כלום מסביב רק חול וחול...

ממש בעוד רגע יקיפו אותך טנדרים מכל מקום עם אר פי ג'י וסרטים שחורים או ירוקים או גם וגם".

אני מתכופפת, הוא חושב שאני מחטטת בשקיות מחפשת מתוק,

אני סוקרת את המיקום של האקדח, ואיך אשאל אותו כמה מחסניות יש לו?

הרי אם הם יגיעו הם יקיפו אותנו בהמוניהם ואני יודעת שהבטיח לשמור עליי

ובכל זאת...אם הם יגיעו 50 והוא יהרוג את רובם אבל בשלושה האחרונים יגמרו לו הכדורים?

אני יודעת שהוא חזק, אבל שלושה עליו אחרי שכבר חיסל איזה ארבעים...לא פשוט...

"תסתכלי לשם, הוא אומר תיראי את הגירית, איזה יופי"....

וואט? איזה יופי...אני במלחמה רב זירתית והוא גירית, גירית???.

אפי תנשמי... יש מצב שאת כועסת עליו על החודשיים שנסע, את עוד לא סגורה על זה,

רצית לשחרר לו מהלב והלב הרגיש אחרת,

חודשיים זה יותר מזמן, חשבת שלא יהיה לך אכפת, העיקר שיהיה לו טוב,

חשבת...

"תכף אני עוצר, אמורים לזרום כאן מים מהגשמים האחרונים".

מה עוצר, מי עוצר? כאן?

"יאללה רדי, למה את מחכה"?

צועדת אחריו מסתכלת לצדדים... אפי חלאס אני מדברת לעצמי, תיראי איזה יופי כל החומים והלבן הזה

איזה פלא הטבע הזה, יאללה שלך איזו זכות.

וואט דה פאק???!!! מה זה? מערה, אולי זו בכלל מנהרה והנה עוד אחת.

תסתכלי טוב טוב, בקצה מימין מתחבא שאהיד עם קלצ'ניקוב,

אפי נדפקת...זה ברור לך כן?

זה ברור לי אני מסכמת לעצמי.

מותק...רע לי אני אומרת לו, אני רוצה לחזור,

הוא מבין ואנחנו ממשיכים,

מימין רחוק אני רואה כפר בדואי, תראה...אני אומרת לו ומצביעה על הכפר, הוא שמבין כבר באיזה זון אני

עונה כמו תמיד, ברוגע.

"אין לך מה לדאוג הבדואים הם אנשים טובים וחוץ מזה זה ממש רחוק אנחנו לא נוסעים דרך שם",

אני נרגעת...קצת.

"ממש בעוד כמה רגעים אנחנו מתחברים עם הכביש, הוא מוסיף, רק מסיימים את העלייה הזאת וזהו".

אני מסתכלת עליו בהערצה כמו ילדה קטנה שפגשה הרגע את לאונרד כהן,

איזה יופי הוא משחק עם הגז וההילוכים, באיזה קלות הוא לוקח את העליות,

הנה עוד תנופה אחת והוא מציל אותנו מהתופת ואנחנו בשביל שמוביל לכביש. ישתבח...

והנה עוד תנופה...אחת והופ,

אנחנו בתוך כפר בדואי.

בקיצור לא אוסיף, רק אומר שאחרי ההופ הוא המליץ לי להתחיל לקחת כדורים כתומים עם מרשם

למרות שהוא מאנשי הכורכומול והזעתרון והאורגנול.

אני נפגעת טרור צד ג'. שום ועדה לא תישאל אותי שאלות, שום משרד לא יעביר לי כסף.

נדפקה לי האונה בחסות האומה

ואין מי שייקח עליי אחריות ואין לי זכות לקטר,

כי מי אני בתוך כל האנדרלמוסיה הזאת.

והנה הגענו לכביש...אפשר לנשום לרווחה

והנה משאית והנה הנהג מסתכל עליי בעיניים והנה ממש בעוד רגע הוא יתפוצץ עלינו עם כל המטען

או יטה את ההגה שמאלה.

סוף טוב הכל טוב

ישתבח הבורא, אחרי כל ניסיונות הפיגועים שרדנו

הגענו הביתה, מוסיקה טובה , מרפסת... כוסית.

ירח.. כוכב...

מותק...

זה כוכב או כטב"ם?

"אהובה...קבעת תור"?