לוליטה את ילדה יפה ויש לך פוטנציאל.

לוליטה את ילדה יפה ויש לך פוטנציאל.

הייתי בת 21, כשהחבר החדש שהכרתי

בניו יורק איש שכל נשמתו לב,

הציע לי להיפגש עם אדם מאוד מקושר

שמכיר אנשים מאוד מקושרים, שמגשימים חלומות הוליוודיים

לנערות חולמות.

קבענו להיפגש בבית הקפה הכי נחשב

שהיה אז במנהטן הקפה בו מילי אביטל מלצרה עד לרגע בו פגשה מלהק

שקטף אותה משם והפך אותה לאחת

מהנשים היותר חמות שהיו בהוליווד.

האפשרות להיות מילי

קסמה לי. ישבתי ממולו בביטחון

סיפרתי על המלהקת מה MTV שעצרה אותי בסנטרל פארק והציעה לי להיות

אחת מהרקדניות השחורות שמתערטלות מאחורי הראפרים השחורים,

נראה שזה הרשים אותו.

"טוב. חבל על הזמן" אמר וביקש חשבון מהמלצרית החולמת ששירתה אותנו.

"בואי. כל שנייה מיותרת

אני מכיר מישהו שיעוף עלייך."

מה, עכשיו? שאלתי

"עכשיו עכשיו."

השעה הייתה מאוחרת, חושך בחוץ, הכבישים הארוכים עם הפנסים הגבוהים בהם נסענו

לא התאימו לנוף שהכרתי, למגדלים הגבוהים של מנהטן, לרחובות הסואנים והצבעוניים.

לאחר נסיעה של כחצי שעה בערך בה לא הפסיק להלל ולשבח את עצמו, אמר

"תעשי טובה תמששי מאחורה, יש שם בקבוקים ריקים, תביאי לי אחד".

מיששתי את חלקו האחורי והחשוך של הרכב, שלפתי בקבוק אחד מיני רבים

ונתתי לו.

"זה כבר מלא, צחק. את לא רואה"?

זוזי...תני לי לחפש אמר כשידו האחת אוחזת בהגה וידו השנייה שוקלת

בקבוקים בחשכה, "מיומנות צחק מיומנות" ושלף בקבוק ריק מייד אין קוקה קולה,

הניח אותו בין רגליו, שלף את איבר מינו ובאנחת רווחה רוקן את שלפוחית השתן לתוכו.

זה היה לי ברור.

משהו כאן לא בסדר.

זה לא הצחיק אותי, אבל צחקתי ביחד אתו.

שתגלה לי לאן אנחנו נוסעים? שאלתי, מנסה להתעלם מהסצנה שנקלעתי אליה.

"לאטלניק סיטי" ענה.

הכרתי את אטלנטיק סיטי, מידי פעם היינו

נוסעים כמה חברים לווגאס מיד אין צ'אינה, מעבירים ערב אלכוהולי

בחסות אחד מהקזינואים, מתפרעים על 100$ וחוזרים הביתה.

כבר מאוחר אמרתי, אני לא יכולה, אני עובדת מחר בבוקר.

הוא לא ענה, רק הושיט את ידו והניח אותה על ברכי.

מה אתה עושה? שאלתי

תירגעי ענה, את רוצה הוליווד לא?!

זה הוליווד.

אקצר...הוא לא פתח לי את המכנסיים בלילה ההוא,

אבל באפשרות הראשונה שהייתה לו

הוא הסיט את ההגה לשולי הכביש, עצר את הרכב, הריח לי את הצוואר

ותוך שניות הלשון שלו התגלגלה על הלשון שלי.

אני במחזור. שלפתי מיד. שיקרתי.

הוא התרחק ונשען לאחור, הביט עמוק בתוך עיניי, בוחן את מילותיי

זה היה הרגע בו הפעלתי את כל כישורי המשחק שלי.

הצלחתי.

אל תדאג הוספתי...לא צריך ככה, אתה גם מוצא חן בעיניי

תבוא אליי הביתה בעוד כמה ימים

ונוכל להמשיך מאיפה שהפסקנו. הוא חייך...זה הצליח.

"תני לי את מספר הטלפון שלך בבית", אלו היו ימים בהם לא היו עדיין ניידים,

תרשום עניתי

אני ממש זוכרת את הרגע הזה, את השניות האלה בהם אני מתלבטת אלו מספרים להמציא, לוקחת בחשבון

שאולי יבדוק אותי ויבקש שאחזור עליהם, המחשבה הפחידה אותי

אז אמרתי לו את המספר הנכון, מלבד הסיפרה האחרונה.

את זה ידעתי בוודאות שאזכור.

בכניסה לרחוב 90 ומשהו בין הראשונה לשנייה, הוא החנה את הרכב, יצא ממנו

ופתח לי את הדלת.

איזה ג'נטלמן אמרתי וחייכתי את החיוך ההוליוודי שהתכוננתי עליו יופי יופי ערב קודם

הוא קירב אותי אליו כאילו היינו זוג אוהבים ונשק על שפתיי,

לילה טוב, נהיה בקשר אמרתי, ונכנסתי לבניין

שהיה שתי כניסות מהבניין שלי.

עוד באותו הלילה, דפקתי על הדלת של

החבר ההוא שכל נשמתו לב, זה שהכיר בינינו, התפרקתי

סיפרתי על הערב שעברתי

הוא לא היה מהאנשים המרביצים או מקללים, אבל האיש ההוא זה שהבטיח לי הוליווד

לא פנה אליי יותר.

ולמה אני כותבת את כל זה?

כי הבוקר כשהתעוררתי כהרגלי בשעות לא שעות (שתיים וחצי זה בוקר?)

ראיתי את הידיעה על דידי הררי, את התלונות מהנשים שפגע בהן לכאורה

אני לא נכנסת לסיפור אם הוא נכון או לא נכון, אבל נשבעת שאני ממש עם בחילה פיזית מהתגובות,

"זה היה לפני 22 שנה, מה נזכרת"? "עוד אחת שמחפשת תהילה", "איפה היית 20 שנה ומי בכלל יגע בך" והשיא של השיאים

"את בטח שמאלנית" ובא לי להקיא! פשוט להקיא, איזה חושך.

אז למה 20 שנה? הנה למה 20 שנה, בדיוק בגלל זה, בגלל הגועל של הגועל הזה, של החברה האטומה והדוחה,

של כל המבינים הגדולים. של כל השופטים נטולי הגלימה והשכל

מתי תסתמו כבר? פשוט תסתמו, כי מה לעזאזל אתם מבינים או יודעים?

לא, אני לא מסתובבת בעולם עם הרגשה של "מוטרדת מינית", אני מאמינה (לא באמת יודעת)

שהשיקולים שלי לאורך החיים לגבי גברים לא השתנו מאז אותו המקרה,

זה לא מעסיק אותי ביום יום או בכלל, אבל כן כשאני שומעת על נשים שהוטרדו, המקרה הזה תמיד, תמיד עולה לי לראש

על אף שעברו שלושים שנה וההרגשה היא תמיד של בעע אחד גדול גם אם היא לרגע, היא נוכחת.

ולא, אף פעם לא חשבתי להתלונן עליו

אבל!

אם היום מישהי הייתה מתלוננת עליו, ללא ספק, ללא ספק! הייתי ניגשת למשטרה, לספר את סיפורי

לא כי אני רוצה לנקום, לא כי אני מחפשת לעשות סגירת מעגל, לא כי "פתאום נזכרתי"

אלה בכדי לחזק את דפוס ההתנהגות שקיים באדם הדוחה הזה, כדי שלא יכתבו למתלוננת, "אני מכירה אותו טוב טוב טובבבב!!!

ואין איןןןן שום סיכוי שהוא יעשה דבר כזה". מכירים את שכפול האותיות הזה?

אשכרה אישה כותבת תגובה כזאת, מי אתן לעזאזל? מה אתן יודעות?

הרי הגבר שלך יכול לזיין את המזכירה שלו, את החברה שלך ואת לא תדעי.

פשוט תסתמי!

יאללה שלכם, מתי נפסיק לכתוב סתם מילים, סתם, רק על מנת להבעיר, מה, לא בוער לנו מספיק?

הכל כבר גחלים, בבקשה תנשמו, תתייחסו למילים שלכם בכבוד, מה יוצא לכם מזה, מה?

בואו כבר ניקח אחריות, כל אחד על עצמו, אין לכם משהו טוב לכתוב אל תכתבו, אל תכתבו

אל פשוט אל, די כבר!

איף!