לדעת לקבל

זה היה אחר הצהריים של שישי לפני חודשיים בערך

כשישבנו במרפסת מול הים שלו

תכף שקיעה

בית נקי, קטורת בריח מחוספס, נרות

אני של שבת, הוא של נפש

בשקט שלנו האזנו ל"העונג השישי" עם שמעון פרנס

לא הכרתי את תוכנית הרדיו הזו קודם, האמת שאני לא שומעת רדיו בכלל

שמה לי פליליסטים משובחים שאגרתי בדרך ועפה לי על העולם, מנגינת הפתיחה של התכנית, ענוגה

הקול של פרנס חודר אל תוך הגוף משרה רוגע,

יש לו קול של איש טוב לשמעון

קול של שבת.

בתוכנית של פרנס יש פינה קבועה של איש אחד שאני לא זוכרת את שמו

(נו, אל תתבאסו, אני לא באמת עיתונאית, בטח לא חוקרת) והאיש הזה בכל פעם מספר סיפור קצר ששולחים אליו אנשים,

סיפורים נוגעים, נעימים לשבת, לרוב עם מוסר השכל

בתוכנית ההיא סיפר ההוא (יופי אפי, ההיא ההוא) על זוג קשישים שהיו נשואים המון שנים

בני 80 בערך, שחיו להם בנחת

היא, בכל בוקר הייתה מכינה לו קפה

הוא היה מוריד את הזבל

בית נעים ושקט עם מטלות ברורות וקבועות של זוג שכבר מזמן הבין שהם ביחד

עד הסוף

ערב אחד הגיע לביתם של הזוג מכר

שהבחין כי האישה מבקשת מהאיש שלה שיבוא למטבח לעזור לה

להוריד את הסיר מהארון העליון, כי היא אינה מצליחה להגיע אליו

האיש שלה לא חשב פעמיים

הרים את גופו הצנום באיטיות מהכורסה הקבועה שלו

והלך בצעדים איטיים היישר אל ארון המטבח

שם זקף את בהונות רגליו השבריריות

מתח את היד חזק חזק שלף את הסיר מהארון הגבוה

ומסר לה אותו בחיוך

האישה הסתכלה עליו בעיניים בורקות

אמרה תודה אהובי

ונשקה לראשו

כששב האיש שלה להתרווח על הכורסה בסלון, שאל אותה אותו המכר

"תגידי, למה עשית את זה? את הרי מגיעה לסיר, את בגובה שלו".

היא חייכה אליו

וענתה בלחש

"אני רוצה שהאיש שלי לא ישכח לעולם

את תחושת הנתינה

אני רוצה שידע שגם אחרי כל כך הרבה שנים יש לו עדיין

מה לתת".

מאז ומתמיד הייתי סוליסטית,

מהיום שאני זוכרת את עצמי התייעצתי בעיקר איתי

את סודותיי שמרתי לעצמי

ניהלתי את חיי כשמסבבי עשרות אנשים

אבל על כף היד לא היו יותר מחמישה אנשים שהכירו אותי

על באמת

כל קירבה מצד אנשים אליי, הייתה מבחינתי חציית גבול,

הנה תכף הם נכנסים אלי למרחב והמרחב הזה מחניק, אז תעיפי אותם

בדרכים היצירתיות

שאספת בדרכים שלימדו אותך להישמר

כי קירבה זה רגש

ורגש זו חולשה

ולך

אין זמן להיות חלשה, את "עסוקה"

אז פאק איט כולכם

תתרחקו ממני.

לא, אז לא ידעתי את זה

אז לא ידעתי שזה המעגל, זו "חכמת הבדיעבד".

הפחד מלקבל היה בולט

רציתי רק לתת, לתת זה נעים, בלי המשכיות, לקבל זה אומר לפתוח ציר של קבלה, אם יש קבלה אני צריכה להחזיר

אחרת משהו פה לא מאוזן, קבלה שווה נתינה ואף אחד לא יחליט בשבילי מתי בא לי לתת ולמי,

אף אחד לא ישאיר לי חוב פתוח.

ככה ככה מוגזם

הייתי.

באוגוסט האחרון חגגתי את יום הולדתי החמישים (אדושם מה קשור)

על אף שהייתי בשלב יחסית מתקדם בלמידת היכולת לקבל

עדיין ביקשתי מהאיש שאני אוהבת

שלא יפתיע אותי, בלי טקסים ומסיבות ביקשתי,

נשב מול ים נשמע גלים תביא יין ונודה לכל האלים על הזכות

הוא הבטיח להתחשב במצבי הרגשי

בעברית צחה

פחחח...

משדה התעופה הוא אסף אותי כשעל רכבו קשורים

בלונים בשלל צבעים שניפח מלוא ריאותיו

על "הדשבורד" חיכתה המתנה הראשונה שהצחיקה אותי עד דמעות

ומרגע זה ועד חצות

בכל שעתיים בערך, הוא שלף מתנה/הפתעה אחרת,

לא היה שם בושם יוקרתי, לא בגד מזארה, כל אחת מהמתנות סימלה משהו ממסלול חיי, הייתה עם חשיבה ועומק

כל מתנה היממה אותי יותר ויותר ריגשה עד דמעות

בחצות במרפסת מול הים

הרגשתי מחנק, הייתי מותשת

לא ידעתי איך להכיל את כל הנתינה הזאת, את הקבלה

למה אני מרגישה ככה חשבתי לעצמי?

איך זה יכול להיות שאני יושבת מאושרת עד הגג

מוצפת ומוקפת באהבה אין סופית

אבל מבוהלת, אפילו קצת מפוחדת

בחצות

ממש בחצות זה יצא

פרץ של דמעות בלתי מוסבר, פרצתי בבכי בלתי נשלט, כמו הקאה

בראשי חגו תמונות, הרבה תמונות

כמו שמספרים האנשים שמתים לרגע, תמונה ועוד תמונה ועוד תמונה

כולן עם אבא

ובערב ההוא זה היכה בי, אנחנו מתהלכים בעולם עם מועקות שלא ברורות לנו, עם דפוסים עם אג'נדות

שלכאורה אין להן השפעה על חיי היום יום שלנו, "טראומות קטנות/גדולות על השתק" והן משפיעות אם נרצה או לא נרצה

על אורך חיינו

אין לי הסמכה לכלום אני חוזרת על זה בכל הזדמנות,

אבל הסמכתי את עצמי לטפל בי יפה

אז אני מקשיבה לכל "הנפילות שלי"

ובערב ההוא נפלה התובנה

האי רצון שלי לקבל נבע כנראה מהפחד של מה שקורה אחרי הקבלה

ועמוק עמוק בפנים הסתתר אבא

אבא שהיה מגיע לבקר ובכל פעם שביקר היה מביא אתו מתנה

ומיד אחריה היה נעלם

ככל שהמתנה הייתה גדולה יותר כך זמן המפגש בינינו היה מתרחק

אם פרויד היה צריך לסכם

כנראה שהיה מסמן וי על חרדת הנטישה.

ולמה אני כותבת את זה?

מכל כך הרבה סיבות

ראשית אדם לא יכול להתקדם בחייו אילולא הבין באמת את שורש בעיותיו, אם לא טיהר את העבר

מבפנים, שנים הסתובבתי עם תחושה שכלום לא באמת פגע בי, ככה באמת הרגשתי, זה לא שניסיתי לעבוד על עצמי

או החלטתי שאני מדחיקה, החיים לא נתנו לי להתעסק עם זה, אף פעם לא באמת עצרתי להקשיב לעצמי.

אף פעם לא שאלתי את עצמי את השאלות הקשות, לא הבנתי בכלל שאני תקועה.

היום אני לא נבהלת, כשמשהו תוקע אותי אני מבררת מאיפה התקיעה, מה חוסם,

למה אני צינית? למה לא הייתה לי סבלנות, מאיזה מקום עניתי את מה שעניתי,

זה לא שאני ביקורתית כלפי עצמי, להיפף, אני מפנה לי מקום בנשמה

לדברים חדשים סוללת להם דרך ללא מהמורות

יש מלא טוב לקבל והטוב צריך מרחב שקט ואז הוא מגיע,

יש לי עוד המון דרך אף פעם היא לא תגמר, אין לי תוכנית סדורה

איך ובמה אני מטפלת בעצמי, כל מחסום שמגיע כל תקיעה

מיד עוברים אצלי רנטגן. שיקוף.

הדבר השני הוא היכולת לקבל, כמה חשוב לדעת לאפשר לקבל, נניח רגע בצד את החלק של הקבלה עצמה

שהוא נפלא ומרגש

תחשבו על זה שכל קבלה שלכם היא בעצם נתינה של האחר

כשאני מקבלת ממישהו משהו אני בעצם מאפשרת לו לתת לי

ואיזה כיפית מספקת מעצימה הרגשת הנתינה, איזה סיפוק לדעת שאת עושה טוב לאחר

אז למה בעצם לחסוך את זה מאחרים

אז היום אני מאפשרת לעצמי לקבל

בפשטות והודיה, בתודה והבנה שזו זכות לשני הצדדים, לא מפחדת מחובות פתוחים,

לא מפחדת שמי שייתן לי יברח מיד אחרי,

מי שכאן ומי שנשאר הם אלה בדיוק

האנשים שצריכים להיות

על ידי.

והדבר האחרון

שואלים אותי לא פעם, איך אין לי בעיה להיחשף, איך אני לא נבוכה?

"לא מפריע לך שאנשים יודעים עלייך דברים כל כך אישיים"?

אז התשובה לכולם תמיד אותה תשובה, לא.

לא מפריע לי אפילו טיפה, מפריע לי שלא עשיתי את זה קודם

משתי סיבות, כתיבה מקדמת אותי מחשבתית ככל שאני כותבת יותר את מחשבותיי אני מתעסקת בהן יותר

ומקבלת מרחב חשיבה עמוק יותר שמקל עליי בהתקדמות של עצמי אליי

בניקיון "חדרי הנפש" שלי

ושנית אני רוצה שאנשים ידעו שאפשר אחרת, שלא צריך להישאר עם דפוסים

שלא עושים לנו טוב, אפשר לעבוד עליהם להגיע אל שורש הבעיה לגעת לכאוב ואז להתקדם

כי עדיף כאב רגעי וחזק על חיים עם שתיקות הדחקות והווה לא מוסבר

ולא, מבוכה לא קיימת במרחב הזה שלי הפתוח,

יש בו אמת והאמת שלי היא פשוטה

היא זורמת היא שלי

היא אני

ואני סיימתי להסתתר

מעצמי.

לסקפטים המעוניינים לדעת אם אני אותנטית:

ת.ד

222355999

נא להעביר אליי מתנות שוות, אגב, גם זארה זה שווה

ועל הדרך אני גם מזכה אתכם בנתינה

איזו זכות איזו זכות😉

(טוב אפי תסתמי היית בסדר עד עכשיו)

יאללה

שבת של שלום❤