כמה שיותר צמוד, כמה שיותר גבוה

כמה שיותר צמוד, כמה שיותר אסוף, כמה שיותר גבוה.

לפני שנתיים הוא קנה לי שמלה לבנה

טוב זאת לא באמת שמלה

יש גברים שקוראים לחצאית וחולצה שמלה

אני כמובן לא אציין מי קורא לזה כך

רק אומר שיש גברים שקוראים לזה כך.

צחקתי, צחקתי בקול, חבל שלא קנית לי גם מרווה, הוספתי

ידעתי שהוא אדם אופטימי אבל לא שיערתי לעצמי

שעד כדי כך.

נראה לך שאלבש את זה,

באיזה סרט אתה חי?! אמרתי

ונכנסתי למדוד את מדי ההורה כרוב

והורה תרד, עגבניה עלי כידון

סמאללה אני זוכרת את המילים

ובצעדי צדיק כתמר יצאתי לעבר האיש

האופטימי שלי

הוא צחק, גם אני, יפה לך אמר

חכי חכי יום יבוא ותתחנני למרווה.

בשבועות האחרון לבשתי אותה. כלומר אותן

את החצאית והחולצה.

שנים שלבשתי שחור, רק שחור

כמה שיותר צמוד, כמה שיותר אסוף, כמה שיותר גבוה

מין לוק שכזה של הנה אני כאן, אבל... היי אל תעזו להתקרב

זה עבד.

מעט מאוד אנשים התקרבו אליי, הכירו אותי על באמת

זה היה מנגנון של הגנה ומגננה, אם יתקרבו, יראו.

יראו חולשה, יראו רגש, יראו נשיות,

כל מה שלא יכולתי או רציתי להכניס אז לחיי

וכך הסתובבתי בעולם קהת חושים אך מוגנת.

בשום שלב בארבע שנים האחרונות

מאז שהורדתי מעליי את המגננות מבפנים ומבחוץ

לא התגעגעתי לאישה ההיא.

כבר כמה חודשים שאני כמהה אליה,

ליכולת שלה לבלום, לאטימות, לכלום לא חודר

ליכולת לנעול הכל מחוץ לגוף

(זה ברור לי שזה לא באמת מחוץ לגוף וזה נשאב פנימה

ויוצא החוצה מתישהו איכשהו בענק)

ובכל זאת, אני מתגעגעת אליה.

המרחב הזה של נפש פתוחה בימים האלה

קשוח, מאוד.

הכל נוגע, נכנס, מכאיב, הכל מבלבל, מטלטל, מכעיס

כמה מכעיס ועצב עצב ענק.

ושאלוהים וכל הבאבות יצילו אותנו מעצמנו

כי איבדנו את זה לגמרי

כי הכדור לא עוצר, רק דוהר ודוהר

בקצב בעיטה של רונאלדו.

טירלול אחד גדול.

בקיצור מה שאני רוצה להגיד

זה שאם תראו בימים הקרובים

אישה, על עקבים עשרה סנטימטרים, שיער אסוף

ומרווה בשיער

דעו זאת אני.

זה היה אמור להיות אחרת

ובדמיוני השנה הזאת הייתה אמורה להראות אחרת.

בדיוק היום לפני שנה, התיישבתי על ההגה

ונהגתי 345 קילומטרים, כל הדרך אל החלומות שלי.

את אמיצה אמרו כולם

את תהי שם זנב לאריות, מה את צריכה את זה

אבל לי זה היה ברור, אין פה אומץ

זה עניין של חיים או מוות

עד כדי כך.

עוד באותו יום קיבלתי את הסימן הראשון לחיים במרכז, רכב העיף אותי לשוליים

ועשיתי תאונה

תודה ליקום ולאלוהים ולכל מי שצריך

חמסה חמסה

אבל התאונה הזו העירה אותי והזכירה לי שהכבישים

במרכז הם לא הכיכרות באילת ווואלה אפי

תתעוררי על החיים שלך

אנד וולקם טו דה ביג סיטי.

לאחר חיפושים נואשים אחר דירת החלומות

שתיתן לי את האוויר שכל כך רציתי לנשום

נחתתי בהרצליה, שכונה ישנה שגורמת לי כל

פעם מחדש להרגיש פשוטה, משהו שכל כך

היה חסר בחיים הקודמים שלי.

ופתאום מלחמה.

החלומות נעצרו בבת אחת, השתנו

החלום היחיד שנשאר לי זה הרצון לנשום, שוב.

אני לא יכולה להתלונן, כן, אני טיפשה, צרת רבים

תופסת עליי יופי יופי, כי מי אני בתקופה המופרעת הזו

שאתלונן.

והנה שנה חדשה מתחילה ואין לי מושג איך תראה

אני פחות מתכננת, חולמת אחרת

מבינה שאין לי שליטה על כלום, פעם זה זעזע אותי

קרקע שמוטה תמיד הציפה בי את כל המגרעות

אבל למדתי לשחרר, מידי פעם נופלת

קמה מנערת וממשיכה

החלומות שלי אחרים

הם כבר לא נוגעים רק בי וברצונות שלי

הכל הכל כל כך יותר גדול

זה לא שהפסקתי לחלום,

החלומות שלי פשוטים

כמו להתעורר בבוקר עם ווצאפ מהילדים

שהכל בסדר איתם, כמו לדעת שיש לצידי איש אהוב

שבכל רגע אני יכולה לחבק, כמו לסובב את המפתח

בדלת של הבית ולהרגיש שהגעתי הביתה

ולנשום, נשימת רווחה.