זלדה ואפריים

באחת השכונות היקרות של תל אביב ליד הפח הגדול של העיריה הונחו חיים בארגזים כיסא מתנדנד מקש עם משענת מטלאים ונעלי לכה חדשות מידה 35 ודובי קטן שמוציאים ממכונות עם סרט שכתוב עליו I LOVE YOU

ומלא אלבומים של אנשים בשחור לבן וכמה בצבעים דהויים ומסגרת אחת עבה עם תמונה של זוג בשנות העשרים היא יפה פנים תמימות הוא נראה ממזר אבל אחלה גבר

היא נראית זלדה הוא אפרים

וחשבתי על זלדה ואפרים על הטלאים בכיסא המתנדנד על איך השוונצים האלה במשענת בטח הציקו לאפריים בגב ועל זלדה שקלעה כל פעם מחדש את הקש שנשחק מרביצה ועל נעלי הלכה השחורות מידה 35 האם היו הן של הנכדה שבאה לבקר או של זלדה שקנתה אותם ברגע של חולשה עם געגוע עז לזלדה של פעם ועל שהן בטח הציקו לה וכאבו לה ברגליים והיא בגיל שמבינים שלא בכל מחיר

ודפדפתי קצת באלבומים וסגרתי מהר כי הרגשתי קצת חטטנית ולא היה נעים לי מזלדה למרות שלאפרים בטח לא היה אכפת

וחשבתי על איך זה שכל כך הרבה אנשים הקיפו את אפריים וזלדה בצילומים ועכשיו הם בארגזים ליד הפח של העיריה ואף אחד לא צריך או רוצה אותם אפילו לא את התמונה הממוסגרת שבטח הייתה תלויה מעל המיטה שלהם בחדר השינה אפילו אותה אף אחד לא לקח

וחשבתי עליי, על התמונות ילדות שלי שאמא שומרת אצלה באדיקות ומרשה לי רק להציץ מידי פעם, אפילו שאני גדולה ויש לי בית משלי עם מקום לאלבומים התמונות שלי מפעם תמיד נשארות אצלה כששאלתי אותה למה היא לא נותנת לי את התמונות היא אמרה אומנם זאת את, אבל אלה הם גם הזיכרונות שלי וכמו תמיד הוסיפה "ממילא אצלך הם ילכו לאיבוד" כי לנצח אשאר אצלה הילדה הקטנה שאיבדה כל שני וחמישי את המפתח של הבית

וחשבתי על כל ה"זלדות והאפריימים" שכבר הרבה שנים לא הייתה להם אמא שתרצה לשמור באדיקות על התמונות שלהם ועל זה שאת הילדים שלהם זה פחות מעניין להחזיק ערמות של אלבומים מפעם בשחור לבן עם אנשים שאת רובם הם בכלל לא מכירים ועל כמה בכל אלבום יש תמונה אחת שמישהו בטח היה שמח מאוד לקבל ועכשיו הכל בארגזים ותכף יגיעו מהעירייה ויזרקו את זה איפשהו על הר

ואף אחד לא יזכור שפעם זלדה אהבה את אפריים

וכשארזתי את הבית לפני חודש בערך לקראת המעבר מצאתי את התמונה הענקית ההיא מהבת מצווש של הבת שלי זאת שעמדה על סטנד בכניסה וכל החברים כתבו עליה י'מהממת י'מושלמת ולא ידעתי מה לעשות אתה את הילדה שלי המטרד בגובה מטר ועשרים ממש לא עניין, בטח לא את אחיה שמיד אמר תעיפי לפח מה יש לך לעשות עם זה ואחרת שהציעה לגזור לחתיכות כי ככה פחות יכאב להעיף ו איך, אגזור את הראש של הבת שלי, איך?

אז מצאתי עצבי יושבת לקלף את התמונה שהודבקה לקאפה עם דבק ממש מוצלח ומגלגלת אותה ודוחפת לארגז של האלבומים שיום יבוא ויהיו על יד הפח של העירייה

וחשבתי על הקידמה שנוגסת לנו בכל מקום אפשרי אפילו בזיכרון, אפילו בקרבה ועל הילדים של הילדים שלי שכבר לא יהיו להם "ערבי אלבומים" הם לא יצטופפו אחד על יד השני וישימו את האלבומים על הרגליים וידפדפו ויעבירו בינהם ויגידו, יה את זוכרת? הם לא ימשכו את הצלופן בשביל להוציא את התמונה ולראות מקרוב מי זה מי

וחשבתי איך הכל הפך להיות תלוי ביש קליטה או אין קליטה איך תנועת היד המאוגרפת החובקת את "כל עולמנו" הפכה להיות השריר הפעיל בגוף

ועלינו, הדור האחרון בשחור לבן, אפילו לנו כבר אין אלבומים, אף אחד לא ימצא צילומי זקנה שלי על יד פח כל הקמטים שלי ישמרו על ענן

ותהיתי אם זלדה ידעה לפני שעברה לגור על ענן שלאף אחד לא יהיה רצון לקחת את הזיכרונות שהשאירה שהחיים ממשיכים גם כשאננה ולו ידעה שכך האם הייתה נוהגת אחרת האם הייתה עושה יותר למען עצמה

וחשבתי על החיים האלה שבחרתי לפני קצת יותר משלוש שנים לבחור בעצמי כמעט לפני כל דבר אחר מבלי להתבייש או להצטדק ועל כמה זה שינה את הקשר שלי עם הסביבה והילדים והמשפחה

אז יש כאלה שאוהבים את זה פחות וזה מובן לי אבל אני מעדיפה שיהיו לי זיכרונות עמוק עמוק בפנים ולא על יד הפח של העירייה מונחים בארגזים.