ואמא תמיד אמרה שיפה שעה אחת קודם.

ארבע בבוקר, חושך. קפה שני.

בשכונה התימנית הישנה, התרנגול של השכנים שבנו אימפריה על השטח של הסבא המת שלהם, מבשר שהגיע הבוקר.

יש לו שעון משלו לתרנגול התימני הזה,

תכף הכלב שישן לצידו ינבח, זה ריטואל קבוע.

עוד שעה גם הציפורים יתחילו לצייץ.

כביש 531 עדיין ישן, אין זכר לתנועת הרכבים שתהיה פה בעוד פחות משעתיים,

לאנשי הבוקר השקטים עם הקפה שהכינו לדרך, ברדיו שלהם שדרן שמדבר בתדר נמוך,

שם אלוויס או סינטרה, אני נזכרת באנסקי שלי ובמנגינת הפתיח שלנצח תאזן לי את לחץ הדם

ותשלח אותי לטיול במחוזות התמימות ואמא ודודו וריח של לחם חם מהמאפייה של כל העיר.

עוד מעט תתפוצץ לי הזריחה מול העיניים ואני אודה ליקום על אף הכל,

על אף המלחמה המזורגגת, על אף אמא ששוכבת חבולה כי השטן הבן #$@^

עושה עליה סטאז'.

על אף ההיא שעשתה איתי משא ומתן מעליב על האומנות שלי.

קר לי, אני מתכרבלת בכורסא הנמוכה, זאת שסחב האיש שאני אוהבת ארבע קומות

ואז נזכר להגיד שהוא לא מוצא לה את הרגליים, כבר שנה וחצי שאני שגרירה טורקית.

זה לא באמת מפריע לי, אני סתם אוהבת לקטר לו מדי פעם כשבא לי תשומת לב

בתכלס זו הכורסא הכי שווה בבית.

אני בוחנת אותה, את המרפסת גרוטיאדה שלי, איך קיבצתי לתוכה חיים וזיכרונות של אחרים והפכתי אותה לשלי,

בדמותי.

כמו כסאות העץ עם הריפוד הרוסי בירוק צורם, שהבעלים של הדירה בן השמונים,

רצה להעיף, בשבילו הם זיכרון

של מהנדס ורופאה שניקו רחובות, בשבילי הם פריטי אומנות.

בפינה סוס נדנדה עם ידית חסרה, זה הפריט הראשון שאספתי מהרחוב, לא

יכולתי לעמוד בפיתוי, הדמיון והתשוקה שלי חזקים ממני,

אז הסתכלתי לצדדים וכשאף אחד לא ראה דחפתי לבגאז' ונסעתי על מאתיים קמ"ש

כאילו הרגע סיימתי שוד בנק ואחרי ניידת עם צ'קאלקה.

חודש אחרי השוד המוצלח, בסטודיו לצילום שלי שנפתח בעקבות דיכאון ותקומה,

ילדה מתוקה להפליא התנדנדה על סוס גידם, רגע שייחקק אצלה בזיכרון כאושר,

רגע שחקוק אצלי כצוהר אליי.

על הקיר, ציור שצייר במיוחד בשבילי חבר נפש, לפני יותר משלושים שנה,

אישה שחורה עם תלתלי אפרו עומדת על גזע עץ, לבושה בשמלה לבנה,

פעם שכבה, פעם הייתה עירומה, עד שנולדו הילדים

ובכל פעם שהיו עוברים על ידה היו מצביעים ואומרים, אמא הנה ציצי.

אני מסתכלת עליה ומתגעגעת אליהם, לאצבעות הקטנות שכיסו את הפה מיד אחרי ההצבעה,

לחיוך הנבוך השובב הממזרי. פאק... איך השנים מעלימות מימיקות.

על הפרגולה במקום צדדי עם מעט מאוד רוח, תלוי פעמון הרוח שקיבלתי במתנה ממנו רק לעיתים נדירות

בוקעים ממנו צלילי גן העדן, יכולתי להעביר אותו למקום אחר, שינגן יותר, אבל אני רוצה ככה,

לא מוכנה שהאוזן שלי תתרגל ותסתגל. בחיים שלי האלה, שום דבר יותר לא יהיה מובן מאליו,

ככה נשבעתי. כשאבא מת.

על הריצפה שני הפופים הגדולים תופסים שליש מרפסת, עטופים בבדים צבעוניים,

פרידה קאלו בפורטרטים, פעם האוצר שלי קנתה לי אותם טיילה בנחלת בנימין וזכרה שאמא אוהבת את פרידה, הרבה לפני שהפכה לטרנד.

לפני כמה חודשים ביקשתי מאמא שלי שתתפור לי מהם כיסויים.

אמא שלי אוהבת לקבל ממני משימות, אני אוהבת לתת לה, זו הדרך שלה להגיד לי

אני אוהבת אותך.

אפילו צמיג יש בגרוטיאדה הזאת שלי, מחכה ליום שתיכנס אליי האחת,

ואצרח ידעתי, ידעתי שתגיעי. ואיזו זכות יש לי יאללה שלי.

ובואי אמרח עלייך קצת פחם והנה קחי ג'קט שחור מעור

ואיזה מידה את במגפיים?

השעה חמש

אין לי שעון אבל אני יודעת.

זו השעה של הטפטפות בגינת התבלינים המושקעת ששתל ומטפח אהובי

אחרי שהבין סופית שלא אקח את כל השום שום מול שהוא מנסה לדחוף לי,

יותר פשוט לו להיות גנן, רק ככה יש לו עוד סיכוי שאלעס קצת בריאות.

כל פעם עולה עם תבלין אחר וחיוך גדול יותר...

כל פעם אני מתכווצת כי מי הוא שיפלוש לי לטרטוריה אחרי כל השנים

שהייתי תחת כיבוש

ובא לי לחנוק אותו מאהבה כי הוא אף פעם לא מוותר עליי.

ולצד המשתלה עץ לימון, מידי פעם מפזר שובל לימוני, ככה פתאום משום מקום,

כמו אישה מטוקטקת עם 12 סנטימטר של עקבים

שעוברת במעבר החצייה ומשאירה גל של שאנל חמש.

ואף אחד לא יודע כמה חרא היא סוחבת, היא האישה עם

הריח שמסובב ראשים, כמו כמוני של פעם.

ויש סולם, ויש ערסל אחד לשניים, שכל מי ששוכב עליו אומר

וואו...איך נעים פה...

ואז נעים לי גם.

ואני חושבת עליה על המרפסת שהיא לא רק אני ובדמותי

היא בדמות העם, כל פריט פה סוחב אתו עולם וסיפור וזיכרון,

שום פריט לא דומה או קשור לאחר, הוא רק פריט, ככה, עומד בפני עצמו ובכל זאת

השלם כל כך חם ויפה.

כמו צילה האשכנזייה הצפונבונית מקפלן אמן ייקח אותה אלוהים

כמו פרוספר השלוך הזה, כמה אפשר להגיד אכלו לי

שתו לי. הרסת לנו את המדינה, אתה והאליל שלך.

ורק לבן של אורית הצפונבונית ולבן של פרוספר השלוך

לא אכפת, הם ראו את כל המרפסת, אי שם בחירבות של עזה או לבנון או שכם

עכשיו שניהם קבורים

תחת אותו סוג של שיש

תחת אותה המצבה

באותן האותיות

תחת אותו שם תואר,

גיבור.

שלא תדעי עוד צער אמר פרוספר לאורית

שתנוחם משמיים ענתה,

אפשר לתת לך חיבוק?

ואמא תמיד אמרה שיפה שעה אחת קודם.