אף פעם אל תעזבי לו את היד.

ככה הוא אמר, ככה בדיוק הוא אמר.

שמעתי את זה במו אוזניי.

"צריך להשמיד אותם אין מה לעשות, אין לנו ברירה עם כמה שעצוב

גם במחיר של החטופים".

מי אתם האנשים הלארג'ים? מי אתם מעלי העולות???

"אף פעם

אף פעם אל תעזוב לה את היד".

כך אמא הייתה אומרת לדודו רגע לפני שהייתה פותחת

את דלת העץ החומה של הבית הקטן

ושולחת את שני ילדיה

לפרוק ילדות בשכונה הקטנה

"ואת"

הייתה מביטה בעיניי במבט חודר ומוסיפה,

"את תמיד מקשיבה לכל מה שדודו אומר לך".

זה ברור לך? הייתה מדגישה

ואני שמאז ועד היום דלת יציאה

תמיד גורמת לי אושר

הייתי מקפצת במקומי

ומהנהנת להסכמה

רק אז הייתה מסובבת את מפתח הדלת פעמיים

תמיד פעמיים

נשענת על מעקה המדרגות, משגיחה שלא ניפול

ובשנייה שהיינו נעלמים מעיניה

הייתה נועלת פעמיים וממהרת

אל החלון שבסלון

כי פעם הבטיחה שהיא תמיד תהיה שם כשנביט

תנסוך ביטחון בילד בין שש

ובילדה בת ארבע

ילד שנולד להיות לי לאח גדול

וקיבל על עצמו להיות לי גם לאבא.

אני זוכרת את השבת ההיא, בה דודו ביקש מאמא להפסיק

להחזיק לי את היד, זה היה במוצ"ש

כמו בכל מוצ"ש

אמא לקחה אותנו אל "המרכז הסואן" של אילת

הייתה בו חנות גלידה עם צבע וטעם חדש. מסטיק.

כמו תמיד דודו היה מחבק אותי מאחור ומרים גבוה כדי שאוכל לבחור

את הצבעים, בדיוק ברגע הזה

הופיעו חבריו מהכיתה

מאותו היום דודו לא אכל איתנו גלידה לא הרים אותי גבוה

כדי שאוכל לבחור את הצבעים, הוא

ילד גדול וילדים גדולים

לא בוחרים צבעים עם אמא ואחות.

בטח לא מחזיקים ידיים. פיזית.

לאורך כל שנות ילדותי דודו היה הרוברטו בניני שלי

צייר לי את העולם בוורוד גם כשהיה

שחור גם כשנפל לי העולם מאוחר יותר

לא משנה באיזה שלב בחיים הייתי

ועדיין

אני יודעת שדודו שם

אוחז בידו הווירטואלית

השבוע ראיתי ראיון עם אחות של אחד החטופים

אישה בסביבות גיל הארבעים

שמתרוצצת לבדה בכל האולפנים (כי את ההורים שלה רצחו)

וזועקת בפנים קרות

עייפות ומותשות, שלא ישכחו את אח שלה

מנסה לשווק את סיפורו שתמיד יתגמד אל מול סיפור על

ילד ג'ינג'י

או קשיש חולה

או בחורה צעירה שסביבה חמאסניקים

אבל היא ממשיכה

בכל הכוח שכבר אין לה

כי בשבילה הוא הרוברטו בניני שלה

הוא הילד שהרים אותה לבחור את הצבעים של הגלידה

הוא זה שהבטיח לאמא שלו

שלעולם לא יעזוב לה את היד.

אז מי אתם אנשים לארג'ים? מי אתם שתעלו לעולה את דודו שלה.

ואם כבר סוף שנה, אז אני מאחלת לכולנו

להתחיל לטפל בעצמנו

שלא נשכח להיות אנושיים, שנבחר את המילים

שנניח לשיפוטיות ולביקורתיות

שנשמיד את האגו הנוראי שהפך אותנו למחנות

שגורם לכאוס בכל מרחב.

שהחמלה תתפשט בכל הארץ, כי מה שווה לנופף בדגל ישראל

ואז לשנוא את האחר

וכן זו המדינה הכי מופרעת בעולם,

מדינה מאכזבת

גם הביטחון פה לא להיט

וכולנו על הקצה

אוהו על הקצה של הקצה

אבל אין שום מקום בעולם

שמחכה לנו בידיים פתוחות.

אז אמן שהמלחמה הארורה הזאת תגמר כבר

שכל החיילים והחיילות האמיצים והגיבורות

יחזרו בריאים בגוף ובנפש ואמן שלא נשכח אותם

שלא נשכח אותם

שלא נשכח אותם

ביום שאחרי

ואמן אמן אמן

שכל החטופים כולם כולל כולם

יחזרו לעזאזל כבר הביתה.

2024  חאלס תני קצת אוויר.