"אנשים בוכים על קברים של אחרים את החיים של עצמם."

אני אוהבת אותו אחרת. את גוון השמיים הכחול אפור רגע אחרי שהשמש שוקעת והולכת לרעות בשדות זרים.

מצאתי עצמי לא פעם, אומרת לאיש שאני אוהבת, שאני לא מצליחה להבין

למה כשהגוון הזה מופיע, הנשמה שלי מייצרת שקט לא מוסבר, שלווה מזוקקת.

שנינו יושבים על החוף, על שמיכת הפיקה הקבועה, בוהים באופק, שותקים.

כל אחד עסוק במלחמה שלו, השמיים בגוון שעושה לי נחת, אבל אין לי נחת.

תכף כיפור, רוב האנשים בבתים, לועסים

עכשיו פולקה וביצה קשה, דוחסים עוד כוס מים, שתהיה לרזרבה.

בא לי לעשות קצת הליכה לאורך החוף, אני אומרת לו, רוצה להצטרף אליי?

את רוצה שאצטרף? הוא עונה בשאלה

אם אתה רוצה, אני מתחכמת, כמוהו. הוא מחייך, "אם את רוצה".

זה הספיק לי, כל האני רוצה אתה רוצה, קמתי.

אולי כי הלב ביקש לבד, אולי כי הוא נודניק.

אני פוסעת לאורך החוף, הדמעות מתחילות לזלוג מהצעד הראשון, בלי הכנה

למרות כל היופי שמסביב והשקט, המדומה.

סופי הגלים נוגעים בכפות רגלי, קצת קר לי, אני מתרחקת טיפה מקו המים,

מזג האוויר של קצת סתיו, מטעה, יותר מידי נעים פה

הדמעות מתחילות לטשטש לי את קו המים ואת האנשים העוברים מולי

אני מתקשה לראות אותם, עם זאת השפיפות אצל כולם ניכרת.

אני צועדת לעבר הגוונים הכחולים אפורים שלי שלאט לאט משתנים,

משלבים את השחור של הערב, הגוש של המלחמה שתקוע בגרון כבר שנה

על אף כל הדמעות שידעתי, חונק אותי עכשיו על באמת, קולות הבכי שלי מתגברים

איש עם זקן, לבוש לבן ספק היפסטר, ספק דוס בסטייל עובר מולי, מהנהן לי לשלום, מחייך חיוך של

אני מבין את היבבה שנפלטה לך עכשיו.

אני קצת מתביישת.

תופסת פינה ומתיישבת, רחוק מהאיש שלי

קרוב אליי, ובוכה. בוכה בקול, בוכה את כל הפחדים והחרדות

שאני סוחבת כבר כמעט חודש מאז הטירוף של נסראללה ואיראן, מאז כל חגיגות המוות

בוכה על השבעה מיפו שאף אחד כבר לא זוכר את שמם, הם החדשות של מזמן, בוכה על אלה שבלבנון ועל אלה שבעזה

בוכה על משפחות החטופים, עד מתי??? איך הם נושמים לעזאזל

בוכה על החטופים, האם איבדו תקווה? האם יש להם שיגרה שמקלה עליהם?

בוכה על החברה שאיבדה את הבן החייל, האוצר שלה, ועל שלא הצלחתי להביא את עצמי אליה,

כי אין לי שום דרך לנחם אותה או להסתכל לה בעיניים, אז אני בורחת

כבר כמעט שנה.

והגוש בגרון הולך וקטן, הבכי מפלס לו דרך, משחיז אותו, אני מתרוממת, שמה לב שאין איש מלבדי

בכל הרצועה הארוכה של החוף, זה נעים לי ומפחיד גם יחד

שילוב כזה של רגשות שלמדתי בשנה האחרונה, הגלים קוראים לי אליהם

ואני שוב מתקרבת אל קו המים

מטביעה את כפות הרגליים עמוק בתוך החול החלק.

ולפתע הבזק אור. גדול, חזק, כמעט מסנוור, מבהיר

את החול החלק והכהה את גוון המים שהיה

עד לפני רגע אפור, עכשיו הוא כחול כמעט טורקיז ושקוף ומוכר. כל כך מוכר.

אבא.

אני רואה אותו עכשיו, רואה אותו ממש מולי

בן שלושים וקצת, עם החיוך הרחב רחב שלו עם השפם של פעם, העבה

כמו בתקופה בה עבד במכבי האש, כמו בתקופה שהיה

איש שמח, בחור צעיר שהחיים חיוכו אליו לפני ש.. וש.. וש.. ולמרות ש...

לבוש באותו בגד הים הקטן, שסימל פעם גבריות, לא כמו הבוקסרים של היום, עם החזה המשוער

ואני בת 5, והוא מניף אותי במים גבוה לשמיים ואני מתנגשת בהם בחוזקה

ובולעת מהם קצת, ומשתעלת וכל המלוח יוצא לי מהנחיריים, ואני נרגשת, עוד לא מספיקה להתרומם וכבר רצה אליו

מהר מהר לעוד הקפצה, נלחמת במשקל המים שלא מקשה עלי ולו במעט את הריצה המהירה, כל הדרך אל האושר שלי,

לרגעים אני יושבת על חוף הים מסננת במסננת פלסטיק, את החול של אילת, ממיינת אבנים, מחפשת צדף

מרימה את הראש והוא שם, מחייך, שוב את אותו החיוך

שנסך בי פעם ביטחון, את החיוך של הנה אני כאן שלך, רק שלך, על מלא מלא.

והבטן מתהפכת והקולות יוצאים כשאגת אריה, הדמעות מרטיבות אותי ואת החולצה ואת החול

אני מתייפחת, כמו בכל פעם שנופלת בי תובנה, כמו בכל פעם שזיכרון שהיה לי תמים מכה בי את המציאות שהדחקתי

על מנת לייצר לי חוסן ופתאום אני מבינה את הכחול והאפור הזה של השמיים

את הגוון שכבר כמה שנים אני אוהבת לאהוב ולא מבינה למה, את הצבע הזה שבתת מודע סימן לי

טוהר ופשטות ועכשיו את הילדות והתמימות ואת אבא, עוד לפני שבחר לחיות את חייו לפני חיינו,

עוד לפני שפותה ע"י נשים עם עקבים גבוהים, ואני כועסת עליו,

כמו ילדה, כמו שלא כעסתי אף פעם.

ואני כועסת על העולם ועל המלחמה ואפילו על האיש שלי אני מוצאת סיבות לכעוס

ואני נזכרת בדודה בת שבע שפעם סיפרה לי

שסבתא הייתה אוהבת ללכת להלוויות, שם הייתה לה לגיטימציה לבכות על חייה

"אנשים בוכים על קברים של אחרים את הכאב של עצמם" כך אמרה

וחשבתי על הים, הפסיכולוג הפרטי שלי,

איך באתי אליו לבכות לו מלחמה ובכיתי עליי

קצת כמו סבתא.

ופתאום שמתי לב שכבר ממש חשוך

אז חזרתי אליו, אל האיש שלי, שהיה עדיין שם, באותו המקום.

על אותה שמיכת פיקה, עם אותו המבט אל האופק.

ורעש של פיצוץ חזק הפר את השקט, הזכיר כי המלחמה עדיין כאן

מעט האנשים שהיו על החוף נשאו כולם עיניהם גבוה לשמיים

ושוב הפחד הזה ושוב הידיעה שהמלחמה לא הולכת לשום מקום,

אפילו לא בכיפור.

הסתכלתי עליו, על האיש שמצליח להחזיר אליי את הביטחון

והשפיות ואת החיים, "הכל בסדר" אמר, והאמנתי לו כמו תמיד.

והתקרבתי עוד קצת

ואהבתי אותו, קצת יותר.

הצגת נתוני שימוש

יצירת מודעה

כל הרגשות:

65Itzik Biton Nativ, ורד נדל שיראזי ו63 נוספים