אז למה הוא אמר שתמות? "כי הוא מטומטם".

הייתי בת עשר כשאבא מינה אותי

לשומרת ראש ביחידת העילית של החות'ים.

"תקשיבי טוב טוב אמר, את עומדת פה ולא זזה, איך שאת רואה רופא

אבל ממש מתחילת המסדרון, את ישר צועקת אבא".

הייתי בת עשר כשאבא חטף אירוע לבבי

סליחה...מהתחלה

הייתי בת עשר כשאבא לא חטף אירוע לבבי.

אני זוכרת את הבוקר ההוא כשנכנסתי לבדי לתחנת מכבי האש של אילת,

"אבא שלך לא פה", אמר הכבאי הראשון שזיהה אותי.

כולם שם הכירו אותי, הייתי הבת של פניאל.

אני יודעת שהוא לא פה, הוא בבית חולים עניתי,

ונכנסתי ישירות לחדרה של מזכירת התחנה.

היא הייתה אישה יפה, סבלנית מאוד עם אצבעות ארוכות

ולק אדום על הציפורניים.

תמיד כשהקישה על מכונת הכתיבה

הזרת שלה הייתה עולה.

אני זוכרת שחשבתי שזה נורא

נשי.

את יכולה לתת לי נייר קופי?

אני רוצה לכתוב לאבא שלי שיר,

נשבר לו הלב ולקחו אותו לבית החולים. סיפרתי למזכירה היפה.

היא הגישה לי את הנייר הכחול/שחור שמטנף את האצבעות,

שלפתי נייר לבן מהחבילות הרבות שעמדו לצד המכונה,

הצמדתי, השחלתי, גלגלתי

הרמתי את הזרת

והקשתי על מוטות המתכת שבסופן מוטבעות אותיות,

את המילה הראשונה,

"החיים".

בבית החולים דילגתי בכל המסדרונות, עד לחדרו של אבא,

התרגשתי.

אבא שכב במיטת ברזל שהייתה צמודה למרפסת (מי אמר שאולי ולא קיבל)

לבוש בחלוק תכלת עם שסע בגב שממנו מציץ תחת

ידו מחוברת בצינורות לעמוד מברזל עם שקיות שקופות.

תראה מה הבאתי לך, נעתי ממולו באושר

כתבתי לך שיר.

"מה, את כתבת"?

אני כתבתי, חייכתי את החיוך הגדול שקיבלתי ממנו

"לבד לבד"?

לבד לבד,

עכשיו קצת השווצתי.

אבא שלי היה אלוף החארטות, שחקן בן שחקנים,

אבל ראיתי שהתרגש באמת.

"זה ממש ממש יפה" אמר בעיניים בורקות

ומיהר לחבק ביד אחת.

"ועכשיו תקשיבי לי טוב טוב את עומדת פה ולא זזה!

איך שאת רואה רופא, אבל איך שאת רואה מתחילת המסדרון את ישר

צועקת אבא". אמר בעודו מציב אותי בעמדת השמירה

של דלת הכניסה לחדר.

אבא חזר אל מיטתו ושלף מתחת לכרית קופסת קנט, גפרורים של נור

ויצא למרפסת.

לא עברו עשרים שניות והשומרת החותית ניגשה

לתת עדכונים בזמן אמת מהשטח.

אבא. איןןן לך מה לדאוג, אין אף אחד, אני שומרת טוב טוב.

"מה את עושה כאן"??? השתבץ אבא,

תחזרי מיד!

חזרתי.

אממה...

הרופא לא הגיע מתחילת המסדרון

הוא יצא מהחדר שליד ותוך פחות מ 5 שניות, נעמד מולי.

אבאאאאא צרחתי צרחה שלא הייתה מביישת את ביונסה בסופרבול

מול פניו הנדהמות של הרופא.

אבא נכנס אפוף עשן, כששאכטת חייו עדיין בפיו.

"מר כהן... אמר הרופא באסרטיביות, מה יהיה איתך,

מה אתה לא מבין? אסור לך לעשן"!

"מי עישן"???? ענה לו אבא בבטחה ופלט ענן.

"אתה כנראה לא מבין, אמר הרופא בייאוש,

חטפת אירוע לבבי ואתה עלול למות".

"לא חטפתי שום אירוע לב ואל תבלבל לי במוח

ואני מבטיח לך שאתה תמות לפניי."

נשבעת שככה אמר,

מילה במילה.

אבא אתה יכול למות, אמרתי לאבא בעצב ופחד כשהרופא יצא מהחדר.

"כולם פה מטומטמים, אל תקשיבי לאף אחד, לא היה לי כלום,

כולא קצת כאב לי בחזה

והנה, זהו עבר לי."

אז למה הוא אמר שתמות?

"כי הוא מטומטם".

כמה שנים אחר כך, אבא צלצל לספר שהרופא מת.

אה, גם אמא שלו מתה הוסיף.

בשבוע שעבר, חברה שאלה מתי התחלתי לכתוב ונזכרתי בשירי הילדים

שכתבתי בגיל 16 ולא ראיתי אותם בערך מאותה התקופה

אז ניגשתי לקופסת הניירות זאת שעוברת סגורה מבית לבית,

ולא מצאתי אותם.

אבל מצאתי אותו.

את השיר המקורי,

על אותו הנייר ששלפתי אז מערימות הניירות

שעל יד המכונה הישנה.

הנייר הצהיב...

איך לא,

עברו יותר מ 40 שנה

אבא כבר לא בתחנה

אני מזמן לא ילדה קטנה

ובכל זאת גם היום

כשעמוס לי או עצוב

אני מרימה את הראש לשמיים

מסתכלת על היונים

ונרגעת.